החלטה בתיק ע"א 60759-07-12

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינה של כב' השופטת תמר ניסים שי, שניתן ביום 08/05/11 (להלן: " פסק הדין "), ואשר דחה את תביעתה של המבקשת, גב' יונה חג'בי (הוכמן), (להלן: " המבקשת ").

נימוקי הבקשה:

המבקשת טענה כי נבצר ממנה להגיש ערעור תוך המועד הקבוע בתקנות בשל מצבה הרפואי הקשה ממנו סבלה בתקופה שלאחר מתן פסק הדין, כפי שפורט בבקשתה, אשר מנע ממנה לעסוק בענייניה האישיים וכן מנע ממנה כל אפשרות לאתר עו"ד שייצג אותה כראוי. כמו כן, לטענתה, בתקופה לגביה מבוקשת הארכה חלה פגרת הקיץ וכל אלו מהווים נסיבות מיוחדות המצדיקות הארכת מועד להגשת ערעור לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " תקסד"א ") ומשיקולי צדק ויעילות דיונית אין לחסום את דרכה לצורך בירור טענותיה נגד פסק הדין לגופן.

המבקשת טענה כי סיכויי הצלחת הערעור טובים, שכן חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, עליה הסתמך פסק הדין, נערכה לאחר תיקון הליקויים בביתה ולא כללה את עלות תיקון הליקויים על חשבונה, בעוד שחוות דעתו של המומחה מטעמה התייחסה לכל אותם ליקויים ואי התאמות בעבודות הבנייה וכללה את הערכת עלות תיקונם על חשבונה. לפיכך, לטענתה, בית המשפט לא העניק לה את הפיצוי הראוי בגין הליקויים ובגין אותם סעיפים במפרט הטכני שנגבה עבורם תשלום, אך בפועל העבודה לא בוצעה בשטח.

המבקשת טענה כי החריגה מהמועד הקבוע הינה עניין טכני והמשיבה לא יכולה להלין על פגיעה באינטרס ההסתמכות מכיוון שהיא הביעה בעבר את מורת רוחה מההחלטה והבהירה כבר אז את כוונתה לערער עליה, ועצם הידיעה על כוונתה זו מונעת מהמשיבה לפתח ציפייה לסיום ההליכים.

טענות המשיבה:

המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה מאחר שהמועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 22/06/11 ואילו הבקשה הוגשה לבית המשפט ביום 16/07/12, קרי בחלוף למעלה משנה ממועד מתן פסק הדין. לטענתה, המבקשת אף לא נתנה הסבר כלשהו, כל שכן הסבר המניח את הדעת, מדוע לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור תוך תקופת הערעור ובכך היתה נמנעת ממנה הציפייה הלגיטימית לסופיות הדיון ולא היה נפגע אינטרס ההסתמכות שלה.

המשיבה טענה כי אמנם עיון במסמכים הרפואיים שצירפה המבקשת לבקשתה מעיד כי מצבה הרפואי אינו פשוט, אולם אין לראות בכך "טעם מיוחד" כנדרש על פי תקנה 528 לתקסד"א. לטענתה, בתקופה שחלפה ממועד מתן פסק הדין ועד למועד הגשת הבקשה לא היו בבעיותיה הרפואיות של המבקשת, מהן, לדבריה, היא סובלת שנים רבות, כדי למנוע ממנה מלנקוט בהליך משפטי נגדה ו/או להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, על אחת כמה וכמה כאשר בהליך עליו היא מבקשת לערער, היא היתה מעורבת בעצמה באופן פעיל. כמו כן, לטענתה, בבקשה מצוין כי המועד האחרון בו נזקקה התובעת לטיפול רפואי היה בתחילת חודש אפריל 2012 ועל כן, אף אם ייקבע כי מצבה הרפואי מהווה "טעם מיוחד" שיש בו כדי להצדיק את הארכה המבוקשת, חלוף הזמן של שלושה חודשים בין מועד הטיפול האחרון להגשת הבקשה שומט את הקרקע תחתיה.

המשיבה טענה כי סיכויי הערעור נמוכים עד כדי אפסיים וכי הערעור מהווה ניסיון נוסף של המבקשת לחזור בה מהסכמתה הדיונית למנות מומחה מוסכם, שהצדדים הסכימו על זהותו, אשר חוות דעתו תהא מכרעת בעניינים ההנדסיים שבמחלוקת, הסכמה אשר לאורך כל ההליך הדיוני לא העלתה המבקשת כנגדה דבר וחצי דבר ורק בסיכומיה טענה לראשונה כי יש לאפשר לה לחזור ממנה. לטענתה, למקרא כתב הערעור נוצר הרושם כי המבקשת מבקשת, למעשה, מבית המשפט לשמוע מחדש את התיק, תוך ניסיון לערוך "מקצה שיפורים" לטענות שהועלו בפני בית משפט קמא ולראיות שהובאו בפניו ולאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעמה, כאשר הוא כלל לא נחקר עליה וכאשר  נפסק בפסק הדין כי טענותיה בדבר תיקון הליקויים ועלותם לא הוכחו באופן מספק ומטעם זה הן נדחו, ללא כל קשר לחוות הדעת.

דיון:

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים כפי שפורטו בבקשה, בתגובה לה ובתשובה לתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת ממכלול הנימוקים שיפורטו להלן.

הכלל הוא כי בעל-דין מחוייב לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על אינטרסים חשובים ובהם סופיות הדיון, השמת גבול להתמשכות ההליכים והבטחת אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד, שוויון בין בעלי-הדין, וכן שמירה על הוודאות והיציבות המשפטיים.

בהתאם לתקנה 528 לתקסד"א, מוסמך בית-המשפט להורות על הארכת מועד שנקבע בחיקוק - ובכלל זה המועד להגשת רשות ערעור - בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". נוכח השיקולים שפורטו לעיל, ידו של בית-המשפט לא תהא קלה ביישום הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" ועל המבקש מוטל הנטל להוכיח את קיומו של טעם בעל עוצמה מיוחדת המצדיק את בקשתו למתן אורכה להגשת הערעור (ר' רע"א 10753/05 חסן נ' בן חמו , תק-על 2007(2)54).

נפסק כי שני שיקולים עיקריים ניצבים בפני בית המשפט עת בוחן הוא בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. השיקול האחד הינו הנסיבות שגרמו לאיחור, והשני הוא סיכויי ההליך.

הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נובע מסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין. לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ר' בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי , פ"ד נ(3)209).

זאת ועוד, ככל שמשך הזמן שחלף מן המועד האחרון להגשת הערעור ארוך יותר, ייטה בית המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד, הגם שאף כאשר מדובר באיחור קל, לא תינתן הארכת מועד כדבר שבשגרה, אלא אם כן הוכיח המבקש קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה (ר' בש"א 5636/06 נפתלי נשר נ' שלומי גפן , תק-על 2006(3)3082 (להלן: " עניין נשר "))

נפסק כי טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו וכי לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשת כתב הערעור באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו. יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. (ר' עניין נשר; ע"א 796/79 מועלם נ' מטא , פ"ד לה(1)376)

במקרה שלפניי, האיחור בהגשת הבקשה אינו איחור של מה בכך כי אם איחור ניכר ומשמעותי, אשר פוגם בציפייתה הלגיטימית של המשיבה לסופיות ההליכים.